עיר חדשה מרגשת אותי קצת כמו דייט ראשון.
יש את הרגע הזה אחרי המזוודות והמכס, אחרי שחוצים את כל האנשים עם השלטים באולם הנחיתות, שם בנקודה הזאת מתחילים אצלי הפרפרים בבטן.
יש ערים שלוקח זמן לאהוב, להתרגל לרעשים לריח ולתנועות. לפעמים אני צריכה לתת עוד דייט או שניים הזדמנות, עד שאני מוצאת איזה פינה מגניבה כזאת שמציתה לי את הגחלת. ככה היה לי לדוגמא עם ירושלים וברלין.
בליסבון התאהבתי ממבט ראשון.
בהצצה למאפים ביציאה מהשדה, דרך הרכבת התחתית המעופשת אבל מעוצבת ועד ליציאה מהמטרו אל מרכז העיר, הישר לאירופה הקלאסית.
האווירה שבתה את ליבי מיידית. תחושה כללית של רוגע וניתוק מהעולם (הידעתם פורטוגל לא השתתפה בww2), מצד שני שובבות כזאת של מגלי ארצות מחכה מעבר לפינה.
מגיעים ו?
הגענו לליסבון בלילה, אני נורא לא אוהבת להגיע למקום חדש בלילה, אבל איכשהו פה התחושה היתה נעימה.
נכנסנו להוסטל-ספק-air b&b קטן ומוזר.
גל התיירות העצום ששוטף את העיר הצמיח המון הוסטלים מאולתרים בדירות מתפוררות. זאת מגמה כללית בעולם אבל בליסבון זה הרגיש לי קיצוני. מה שמוביל אותי לאחד משני הדברים שהיו לי קשים בליסבון: תיירות יתר.
הדבר השני הוא שקפה ספונטני לרוב יהיה לא משהו.
יופי, עכשיו אפשר לחזור להתמקד בכל הטוב שיש לעיר להציע.
איך להתנייד?
התחבורה הציבורית בתוך העיר התגלתה כלא יעילה.
המטרו טוב ליעדים ממש ספציפיים, הדיבור היה שUBER זאת הדרך המומלצת, אבל הסים שלנו לא היה מקומי.
על אף שאני אוהבת ללכת ברגל והמרחקים בעיר הם יחסית קצרים – יש מלא עליות ובאמצע היום חם.
המוניות יקרות וגם פקוק. מה עושים?
התחלנו לפזול לעבר הריקשות שבכל פינה. קצת מוזר בהתחלה כי מה אנחנו בהודו?!… אבל לאט לאט קלטנו שרבים מנהגי הריקשות הם לא גברים מיוזעים אלא יותר סטודנטיות למדעי הרוח.
הריקשה התגלתה כדרך נוחה, מהירה עם בונוס של בריזה ותמיכה ברומנטיקנים צעירים ומקומיים.
מה עושים?
את ליסבון לקחנו באיזי, במצטבר בילינו חמישה ימים בעיר (באמצע טסנו לאזוריים). מה שנקרא לקחנו תזמן ללכת לאיבוד ברחובות העיר. התמקדנו בשכונות המרכזיות שבשמן תתקלו בכל מדריך, ובצדק.
Baixa
לב ליבה של ליסבון, נבנתה מחדש ב1775 אחרי רעידת האדמה הגדולה שהרסה את רוב העיר. מרכז העניינים מבחינת תחבצ והגעה לרוב נקודות העניין, בנויה על ירידה מתונה לעבר קו המים של נהר הטז׳ו שלאורך העיר. כאן ישנו בהוסטלים קטנטנים שכדאי להזמין מראש. בדיעבד זאת היתה החלטה מצוינת בגלל שהאיזור שטוח ומרכזי ביחס לשאר העיר, ולכן נוח ביותר להגיע ממנו לכל מקום. ההליכה בין הסמטאות פה היתה ממכרת ומושכת לכל הכיוונים.
שער הנצחון (איך לכל עיר יש כזה ולנו לא?) נמצא בסוף הירידה של השדרה המרכזית אל שפת הנהר, אל מול כיכר מרשימה מוקפת בניין צהוב מקושת.
מה אוכלים?
Nicolau Lisboa – בית קפה עם מבחר גדול של ארוחות בוקר.
יש פנקייקים קיטשיים, הזמנו את הרד וולווט שהיה עצום וטעים. מוזלי, טוסט אבודקו חביב, קפה סבבה ומיצים טריים בדגש על מיץ התפוזים שטעים פה בכל מקום.
(הידעתם שבערבית תפוז נקרא ״בֻּרתֻקאל״ יעני כשם ארץ מוצאו של תפוח הזהב)
סוגר פינה של להתחיל את היום, שווה אם ישנים קרוב.
Fábrica Coffee Roasters – קפה מצויין ומבחר כריכים ומאפים שווים. פה התחלנו את רוב הימים.
*ברחובות הראשיים יש הרבה מסעדות יוקרה לא מזמינות וגם מלכודות תיירים שניתן לזהות בקלות על ידי פוסטרים עם תמונות של האוכל ומלצר נלהב מדי*
Chiado
איזור חי בועט ומרכז השופינג. כאן מרוכזות כל הרשתות וגם מותגי היוקרה.
שיאדו צמודה לBaixa ומרגישה כהמשך ישיר שלה מבחינת הארכיטקטורה. הרגליים רמזו לי שכנראה עברנו שכונה כשפתאום השיפועים נהיו תלולים יותר ויותר. חוץ מהחנויות שפשוט משתלטות על הנוף פה תמצאו כאן כנסיות ומנזרים, אופרה, תאטראות, מוזיאונים, מסעדות בתי קפה וכל מה שטוב בַּעיר.
מה אוכלים?
Manteigaria – מקום שמתמחה בדבר אחד בלבד – פסטל דה נאטה.
זהו המאפה המתוק הלאומי בפורטוגל, בצק עלים ממולא בסוג של קרם פטיסייר. כשהוא חם וטרי, זה מעדן אמיתי.
המאפייה פה קטנטנה ובלי מקומות ישיבה, הרעיון הוא לקחת פסטל וקפה לדרך, יחידה עולה יורו אחד בלבד אז את מוצאת את עצמך קונה 3 כי כמו שפעם אמר לי ראש צוות שלי – יותר יקר לא לקנות.
הקפה היה די מבאס, אבל הפשטל עצמו היה הכי מוצלח שטעמנו בטיול, בצק דקיק פריך מושלם (ולא עושה חספוס כזה בחיך כמו בצק עלים זול) ממולא בקרם מושלם וביחס מדוייק.
Taberna da Rua das Flores – מסעדה עם אוכל מקומי והארוחה שהכי נהננו בה בפורטוגל.
ממוקמת ברחוב צדדי, קטנה ומעוצבת פשוט ומגניב. התפריט רשום על לוח גדול מחיק שמתעדכן כל יום.
מלצרית אנרגטית ניגשה אלינו עם הלוח, ירדה לכריעה והסבירה ברהיטות על מנות היום: בשרים דגים פירות ים וירקות, מנות בינוניות בגודלן, ארוחת חלוקה.
הכל היה נפלא עם מחירים מפתיעים לטובה (8-13 יורו למנה, הסתפקנו בהמלצת המלצרית ב4 כולל קינוח ויצאנו מרוצים) הקאצ׳, אי אפשר להזמין מקום מראש וההמתנה בערב ארוכה. אנחנו הגענו איזור 5-6 והיה ריק.
Mini bar – הפעם היחידה שהזמנו מקום לאנשהו היה לכאן.
מקום מודרני, יפה ובמיקום מגניב (בתוך תאטרון ישן). בפועל הכל הרגיש שם קצת עשויי מדי. האוכל היה טעים, אבל יקר ומפונפן ללא הצדקה.
Alfma
אלפמה שרדה את רעידת האדמה ב1755 והיא השכונה העתיקה ביותר בעיר.
במעבר חד מהמרכז הממורק והססגוני נשאבנו לתוך הסמטאות הקטנות והמבולגנות, ניכר מאוד שפה גרים פשוטי העם. התחלנו מהחלק התחתון של השכונה וטפסנו את דרכנו לאט לאט (בכל פינה יש מה לראות) לעבר נקודות התצפית לעיר, בניסיון לתזמן לשקיעה.
מה עושים?
רכבת הtram הישנה, חפירות ארכיאולגיות, גלריות, גרפיטי, נקודות תצפית חבויות, המון מועדוני פאדו (מוסיקת דכאון בגרסה הפורטוגזית) בתי קפה היפסטריים אנד מור. נעליים נוחות חובה.
מה אוכלים?
Café O Corvo – הבראנצ׳ המושלם.
כל המנות בתפריט ובהצצה לשולחנות סביב נראו טוב, אבל הגענו בדיוק בבוהריים.
היינו בדרכנו בכלל לבית קפה עם תצפית לעיר, אבל כשהגענו אליו גילינו שהוא סגור!
בעודי עצובה (כי כבר הייתי ממש רעבה ועם הכאב רגליים של הליכה ממושכת בעיר) המשכנו לדדות לאן שהיה נראה כיף. מעבר לאיזה פינה חשוכה נגלה מקום מסקרן שהתגלה בדיעבד הרבה יותר שווה מהמקום שחפשנו מלכתחילה (הכל לטובה בחיים וזה)
בקיצור הזמנו את מנת בראנצ׳ הדגל שלהם.
דברים טובים לא הפסיקו להגיע לשולחן. כל אוכל של בוקר שתעלו על הדעת, בגרסתו הטובה ביותר.
פלטת גבינות? תום גאודה קממבר וכדו׳.
סלסלת לחמים? קוראסונים ובריושים.
סלט פירות? תותים אננס מנגו (למה בארץ תפוח נחשב בסלט פירות למה)
משהו מתוק? ערימת פנקייקים עם קרם פרש אוכמניות ופטל טריים.
תפוזים? עם שמפנייה בצד.
אומלט? עם בייקון ועגבנייה צלויה.
הבנתם תרעיון.
Cafe Garagem – בית קפה עם תצפית מלמעלה על ליסבון וגגותיה האדומים.
מקום שקט לברוח מההמון. הקפה פה היה לא משהו, אבל הזמנו טוסטונים שהיו מעולים בצורה מפתיעה.
*שווה לבדוק שעות פתיחה מראש*
Bairo Alto
מעל Baixa ממוקמת לה באיירו אלטו.
מרושתת סמטאות צרות, גרמי מדרגות שהופכים לברים ומצטלמים טוב בשקיעה, איזור עם חיי לילה שוקקים למי שחפצה נפשו.
סקרנותי מליסבון של היום לקחה את כל האנרגיות כך שאת ליסבון של הלילה לא יצא לנו לגלות.
היה לנו בתוכנית לילה לבן בבאיירו אלטו. יצאנו נחושים, במיטב המלבושים, שתינו כוס יין באיזה בר, באנו לעבור לבר אחר כי זה מה שעושים, ומהר מצאנו תעצמנו במסעדת קורנפלקסים. אחרי מיקס של דגנים זרחניים מכל העולם, חתכנו לישון, כנראה לפני 22:00.
Belem
כחצי שעה מהמרכז, נמצאת שכונת בלם העתיקה (נשמרה גם כן מלפני רעידת האדמה הגדולה)
בילינו באיזור יום שלם, יש הרבה מה לראות. מן יום תרבותי שכזה.
דברים לעשות בסדר הגיוני גאוגרפית
Belem Tower – אחד מסמלי העיר, מגדל מבוצר מהמאה ה16 אשר נבנה לציון גילוייו של ואסקו דה גאמה.
התעלמנו בעדינות מהתור המשתרך לכניסה אליו, התרשמנו, צלמנו והמשכנו הלאה.
מוזיאון אוסף בררדו – אוסף פרטי של אומנות מודרנית.
קטונתי מלבקר מוזיאונים, אבל מאוד נהנתי מהתערוכות (הקבועה והמתחלפות) וגם ראינו שם את גידי גוב, הוא בטח יודע לאיזה מוזיאון ללכת לא?
מנזר ז'רונימוש – מנזר מרשים ויפה מהמאה ה16.
אנחנו בשלב הזה כבר מיצינו מבנים היסטוריים, ואם לא הפומו, היינו חותכים משם.
טיפ אחד למי שבא לכאן: יש תור באורך הגלות בכניסה הראשית. אממה, לכו 100 מטר שמאלה (מהפנים לכניסה) שם יש את הכניסה ל*מוזיאון* של המנזר, שבמקרה מוכרים שם כרטיסים גם לכניסה למנזר בלבד.
קונים כרטיס, חוזרים לתור המוגזם, חולפים על פני ההמון עם חזה נפוח, ונכנסים.
Pasteis De Belem – המאפייה המפורסמת והעתיקה בבלם, כאן נזירים המציאו את הפסטל דה נאטה, שנקרא במקור פסטל דה בלם.
גם כאן יש תור מטורף אבל הם יודעים לתקתק עבודה אז אל ייאוש. בפנים יש מלא מקום.
הזמנו כמה יחידות של פסטל דה בלם, קפה ומאפה עם אווז שיהיה גם משהו מלוח.
הכל היה טעים וזול, עם זאת מסביב הכל מאוד מאוד מתוייר.
אישית הייתי מסתפקת בפסטל דה נאטה בManteigaria שבמרכז העיר, כשאחזור לליסבון לא אטרח להגיע לכאן שוב.
מקומות נוספים ֿ(שאפשר לאחד ליום אחד)
MAAT – המוזיאון לאומנות, אדריכלות וטכנולוגיה.
מאוד שונה בנוף מבחינה אדריכלית, שווה להגיע גם אם לא מעוניינים להכנס.
גג המוזיאון משתלב כחלק מהטיילת וזה אחלה נקודת תצפית לגשר ה25 באפריל, שהוא תעתיק של גשר הזהב.
Tram, עליות מוגזמות והגשר… הדמיון לסן פרנסיסקו מה איתו?
TimeOut Market – במרחק לא גדול ממרכז העיר, נמצאת הגרסה השווה והמוצלחת של השרונה מרקט ודומיהם.
זה האנגר עצום, עם המון דוכנים של מסעדות שף מוכרות בעיר. חשוב להגיע רעבים כי חוץ מלאכול מלא לא נראה לי שיש עוד מה לעשות באיזור.
הלכתי לפי ההמלצות המנצחות של הגרגרן.
LX factory – מתחם אומנות היפסטרי (או מאוד מנסה להיות) עם חנויות ומסעדות.
אכלנו שם במסעדה איטלקית שהיתה נפילה רצינית. הפעם הראשונה והאחרונה שאכלנו איטלקי בפורטוגל.
אולי באנו ביום או שעה לא נכונים כי היה פשוט משעמם, חוץ מבית קפה עם סיפרייה ענקית ומגניבה.
Hello, Kristof – בין מרכז העיר לאיזור גשר ה25 לאפריל, התגלה תוך כדי שיטוט בית קפה כיפי עם אותו השטאנצ המנצח של טוסט אבוקדו, מאפים מנקרי עיניים בויטרינה וקפה מושלם.
מקום לשבת בנחת, לעשות קצת סדר בתמונות ובמחשבות.
בין הקפה הראשון לשני שמתי לב לקיר עם צילומים יפים של ים. באותיות הקטנות ראיתי שאלו צילומים של צלם ישראלי, ורי קול וגם משומה נורא שימח אותנו.
ליסבון, ליסבון
תראי, אנחנו לא באמת נפרדות,
יש לנו עוד הרבה מה יחד לעשות.
מצד שני הכי כיף לנו סתם לשוטט ללא מטרה,
תראי איזה מהר הגענו לשלב הנטפליקס ביחסים, אם זאת לא אהבה אז מה?
אני אתגעגע לאווירה המיוחדת שבך, ניסיתי ועדיין קשה לי לתאר במילים,
את הרחובות המשובצים באריחים הצבעוניים
שהופכים אותך לעיר הכי יפה שראיתי
כמו הורקרוקס (בלי כל הקטע האפל) השארתי בך חלק מנשמתי.